נימוקי יוסף על בבא בתרא כ״ח

1 זוגא דסרבלא. מספרים של סורקי בגדים שגוזזין בהם הסרבלים והוציאם מיד היתומין אע"פ שלא היו לבעלים עדים שהשאילום רק שהיו להם עדים שהיו שלהם ולא טען ליתומים שאביהם לקחן כיון שאביהם לא היה יכול לטעון כן מפני שהם דברים העשויין להשאיל ולהשכיר:

2 אמר המחבר ודוקא משום דאיכא ראיה אבל אי ליכא ראיה האב היה נאמן וטענינן אנן ליתמי אפילו בכלים אלו:

3 ספרא דאגדתא. דוקא עשוי להשאיל אבל שאר ספרים יש להם חזקה כדמוכח בפרק הגוזל דף קיד: גבי מכיר כליו וספריו ביד אחר ע"כ:

4 קשיא וכו'. כתב רבינו חננאל ז"ל שקבלה מן הגאונים ז"ל דלא דחינן מימרא בקשיא אלא בתיובתא אם כן קיימא לן כשמואל אהא דאמר מודה לי אבא וכן פסק הרב אלפסי ז"ל אבל אי לא מת קיימא לן כר"מ דאמר עליו להביא ראיה כדמפורש בסמוך:

5 לא שנו. הא דאמר רב עליו להביא ראיה:

6 שאין חלוקין אפי' בעיסתן. כלומר בשום דבר בעולם אבל אם חלוקין בשום דבר תולין אותו בו ואמרינן עצרן הוא ונתעשר מזה ופי' המפרש דלפי' רבינו חננאל דלעיל דאמר עליו להביא ראיה בנפלה לו סגולה ממקום אחר כשיעור זה הכא מיירי דוקא כגון שראו ב"ד שהיה יכול לקמץ מעיסתו כשיעור אותו סך:

7 גרסי' בגמרא דף נב: ראיה במאי רב אמר ראיה בעדים ורב ששת אמר בקיום השטר אמר ליה רבא לרב נחמן הא רב הא שמואל הא רבה הא רב ששת מר כמאן סבירא ליה א"ל אנא מתני' ידענא דתניא אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הם שנפלו לי מבית אבי אימא עליו להביא ראיה וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה ואמרה שלי הן שנפלו מבית אבי אימא או מבית אבי אבא עליה להביא ראיה מאי וכן מהו דתימא אשה כיון דשביחא לה מילתא דאמרי קא טרחא קמי יתמי אימא לא גזלה מיתמי קמ"ל:

8 ראיה במאי. האי ראיה דאמרי רב ושמואל במאי צריך שיביא עדים או שיקיים שטרו ויגבה את חובו והוי כאילו אמר הלכה כרב או כשמואל דאילו צריך להביא עדים היינו כרב דאמר עליו להביא ראיה ואי לא צריך עדים אלא שיקיים שטרו ויגבה את חובו היינו כשמואל דאמר על האחין להביא ראיה כלומר וזה אין צריך כלום אלא שיקיים שטרו ויגבה את חובו דליכא למימר דקיום השטר הוי ראיה גדולה אפילו לרב משום שלא יהיו נזקקין בית דין לקיימו עד שידעו בבירור שהוא משלו וכדפירש הר"ש ז"ל דהא אמרינן בפרק שני דייני גזירות דף קט: תני רבי חייא ב"ד חותמין על השטר אף על פי שלא קראוהו ולפיכך הסכימו האחרונים ז"ל דרבה כרב ורב ששת כשמואל ואתי שפיר הא דלא בעי תו רבא לרב נחמן לבתר דאמר ליה מתני' ידענא דאתיא כרב אי ס"ל אכתי אליבא דרב כרבה או כרב ששת דאי איתא דתרוייהו אליבא דרב פליגי וכדפירש הר"ש ז"ל הכי איבעי ליה למבעי ופסקו המפרשים ז"ל דקי"ל כרב דעליו להביא ראיה דהא ר"נ קאי כוותיה ותניא כוותיה ואם מת קי"ל כשמואל וכדפרישית לעיל:

9 מאי וכן. דלא ה"ל למימר אלא והאשה ומדאמר וכן משמע דרבותא אתא לאשמועינן:

10 דשביחא לה מילתא. כלומר חשיבות הוא לה דמאמינין אותה בית דין לעשותה אפוטרופא של יתומים וגם משבחין אותה בני אדם על כך:

11 לא גזלה. ואם לא היה אמת לא היתה אמרה קמ"ל דאפ"ה צריכה להביא ראיה שנפל לה ממון בירושה או במתנה וכן הלכה:

12 אטו כל הני דלקמן. כלומר דאחין שחלקו ונותן וכו' לאו בחזקה קנו דמדקאמר בד"א במחזיק מכלל דהנהו לאו חזקה נינהו והלא נעל וגדר ופרץ ודאי חזקה נינהו:

13 בד"א. דבעינן ג' שנים לחזקה היינו בערעור מקח וממכר אבל לענין שאין טוענין זה כנגד זה כגון מתנה שמודה נתתי אלא שרוצה לחזור בו או באחין שאחר שחלקו רוצה אחד מהם לחזור ולחלק או המחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשים דכל המחזיק בהם זכה אם החזיק אחד אחר שגדר ונעל ופרץ כל שהוא הוי חזקה בכל אותה קרקע ושוב אין אחר יכול להחזיק בו ובמתנה נמי אינו יכול לחזור בו וכן בחלוקה ומסירת מפתח לאו כלום היא וכן פר"י ז"ל והרמב"ן ז"ל וההיא דפ"ק דפסחים דף ד. דהשכיר בית לחברו אם מסר לו המפתח עד שלא חל י"ד היא מפורשת שם. והעלו האחרונים ז"ל דנעל כל שהוא דאמרינן ר"ל כל שנעל את הדלת קנה שהרי הוא נועל בפני כל אדם כדרך שאדם עושה בשלו ולא דמי למבריח ארי דלא הוי חזקה כדלקמן דף נג. דהתם המזיק מצוי שם וזה נועל בפניו כנותן צרור בפני המים הבאים לשטוף אבל זה שנועל ולא מפני מזיק אלא כדרך שאדם עושה בשלו למנוע ממנו רגל כל אדם הרי זו חזקה והא דאמרינן בפ' הזורק דף עז: תיחוד ותפתח דהוה משמע שצריך לנעול ולפתוח כדי דלא ליהוי כמבריח ארי וכמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מכירה ליתא דא"ה דפתיחה מעכבת היכי תנן סתם נעל אלא התם ה"ק תיחוד ואפילו שפתח לאלתר אם הדרין בתוכה מקפידין בנעילתה דבהכי סגי והשתא אתי שפיר הא דלא קאמר האי נעל ה"ד כי היכי דאמר גבי גדר ופרץ משום דמלישנא דמתני' דאמר נעל כל שהוא משמע שפיר דבנעילה לחודה ולאלתר סגי:

14 בקדושין דבי לוי. ברייתא של מסכת קדושין שסדר לוי כמו שסדרו ר' חייא ור' אושעיא:

15 נעל. אמקח וממכר קאי דתנן בקדושין דף כו. דקרקע נקנית בחזקה:

16 בפניו אין שלא וכו'. בתמיה:

17 לא צריך וכו'. אלא כיון שנרצה לו והחזיק בפניו אינו יכול לחזור בו והלוקח נתחייב לו בדמי המקח:

18 שלא בפניו וכו'. ואפילו אם נתן לו כבר המעות לא קנה אם הוא במקום שדרך לכתוב שטר עד שיכתוב שטר או יחזיק כראוי:

19 כל שהוא. דתנן נעל וגדר ופרץ כל שהוא כמה הוא דמסתמא דבר ניכר בעינן:

20 והשלימו ליה. לאו דוקא אלא לפי דהשתא לא יוכלו לעלות וליכנס שם:

21 טובא עבד. כלומר והיכי קרי ליה כל שהוא:

22 והשתא סלקי ליה בדוחקא. בשביל תיקון מועט דעבד הוי חזקה:

23 דסכר מיא. שלא יכנס שם שטף מים ולא יקלקל הזרעים או שהיו שם המים כבר ונטל צרור כדי שיצאו ולא יקלקלו:

24 האי מבריח ארי. ואין זה דרך מחזיק אלא משיב אבדה דכל ישראל מצווין להציל ממון חבריהם:

25 דצמד לה. שיתחברו שם המים להשקותה שלא יצאו לשון צמיד פתיל וזה תיקון הוא בשדה כזומר וזורע שאינו מוטל עליו לעשות מלאכת חבירו אלא ודאי דרך חזקה הוא זה או נטל צרור כדי שיכנסו שם המים וישקו השדה:

26 שתי שדות של גר שיש מצר שמפסיק בין שניהם:

27 החזיק וכו'. דרפק בה פורתא כדלקמן:

28 קנה אותה. שהחזיק בה כיון דמכוין לקנותה:

29 חברתה לא קנה. דרבי יוחנן סבר המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר כדלקמן דף נה.:

30 אף אותה לא קנה. משום שלא החזיק בה בעבורה אלא בשביל חברתה ולא קנה אלא דוקא בשהחזיק באותה שמכוין לקנות וכתבו האחרונים ז"ל בשם הר"י מג"ש ז"ל דהיינו דוקא בנכסי הגר שאין שם דעת אחרת מקנה אבל במכר דאיכא דעת אחרת מקנה בחזקת שדה אחת קנה הרבה שדות כדאמרינן פרק קמא דקדושין דף כז. מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן דסדנא דארעא חד הוא ולפ"ז האחין שחלקו ונותן מתנה לחבירו כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן כן כתב הרמב"ם ז"ל תלמידו פרק א' מהלכות מכירה:

31 ואם החזיק במצר כדי לקנות השדה שדבק עמו אי אמרינן מיצר אפסרא דארעא הוא ויקנה כמו בבהמה או לא דמי לאפסר בהמה דהתם אגדו בידו והכא לאו אגדו בידו בעיא דלא איפשיטא היא הכא בגמ' הילכך לא קנה לעולם בנכסי הגר אלא כדמפורש לעיל דוקא:

32 ב' בתים וכו'. כי היכי דאמרן לעיל בשדות ה"נ אמרינן בבתים וכך גרסת הגאונים וכן הגי' בהלכות הרי"ף ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' זכייה ומתנה וקמ"ל דלא אמרינן דמשום דחיצון משתעבד לפנימי לפי שדריסת רגל הפנימי על החיצון והוי טפי ממצר לשדה דכל שהחזיק בפנימי קנה את החיצון אע"פ שלענין מצר ושדה לא קנה קמ"ל דכי היכי דלא קנה גבי שדה ה"ה גבי בתים אע"פ דלא גרים כן הר"ש ז"ל:

33 ליבני בעלמא הוא שהפך. לסדר זו על זו דכל זמן שלא העמיד דלתות לאו כלום עבד כיון דלא תיקן דבר בגוף הקרקע ממש ומ"מ שמין לו כיורד ברשות וידו על העליונה וזוכה בלבנים דהא על כרחין נתכוין לקנותן כיון שבנה מהם הריטב"א ז"ל והריב"ן מג"ש ז"ל כתב שאם חפר יסודות בגוף הקרקע קנה דהוי כניר את השדה שקנה בנכסי הגר וכן מטין דברי הרמב"ם ז"ל תלמידו פ"ב מהלכות זכייה אבל הרמב"ן ז"ל חלק בדבר דדוקא בחרישה שהוא שבח השדה ועשוי לכך אבל חפירת אושים אין בה הנאה בעצמה שעשויה למלאות וליהנות בבנין:

34 סיוד. שסד בסיד שיעור אמה:

35 כנגד הפתח. בכותל שכנגדו ששם נראה יותר אבל במקום אחר בעי טפי:

36 כיור. ציורין מחוקקין על הקיר נמי כשיעור סיוד:

37 הציע מצעות. ושכב או ישב על קרקע עליהם קנה והויא חזקה דכתיב ירמיהו מ׳:י׳ ושבו בעריכם אשר תפשתם במה תפשתם בישיבה ושכיבה וישיבה כאחת היא ואף על גב שלא תיקן בגוף הקרקע כלום מכל מקום הרי נהנה גופו מגוף הקרקע ולא דמי לאכילת פירות דלא הוי חזקה דהתם לא נהנה מגוף הקרקע אלא מפירותיו:

38 ואנהיר לן עיינין ממתניתא. דקתני הגביהו לרבו קנאו לפי שגוף האדון נהנה מגוף העבד אבל אם תפר לו העבד או עשה מלאכה כיוצא בזה לא קנה דבעינן שגוף האדון יהנה מגוף העבד וכן אם תקן האדון שער העבד או פספסו שהוא תיקן בגופו קנאו אבל בענין אחר הוי כנהנה מן הפירות שלא קנה ויש מן האחרונים ז"ל דכתבו דהאי דנקט הציע מצעות משום דאפשר שאילו שכב ע"ג קרקע לא קנה דאין דרך הנאה בכך:

39 כיצד בחזקה. אעבד כנעני קאי דתנן בקדושין דף כב: שנקנה בחזקה:

40 לא תהא חזקה וכו'. וקי"ל כר"ש שהגבהה קונה אפילו בעבד:

41 דשדא. השליך זרע לפתות בתוך נקעים של קרקע הגר ולא כסה אותם אחר כן בעפר:

42 לא עשה ולא כלום. לפי שלא עשה שום תיקון בקרקע:

43 כולהו הני דשמואל אמרינן דבעינן שישביח בגוף שרוצה להחזיק בו ושיכוין בתיקונו בשעה שמשביחו:

44 דפשח. כמו ויפשחני איכה ג כלומר שנוטל מן הענפים:

45 אדעתא דדיקלא. כדי שיגדל הדקל כזומר לכרם:

46 אדעתא דחיותא. שנוטל הענפים למאכל בהמותיו:

47 לא קנה. אע"פ שירצה להחזיק בו באותו מעשה כיון שלא כוון לתקנתו כשעשה זה ואע"פ שאפשר שנתקן האילן בזה מ"מ הוא לא נתכוין לכך:

48 היכי דמי. מנא ידעינן שלא יכול לומר להשביחו כוונתי:

49 מהאי גיסא ומהאי גיסא. כלומר ואם מכל צדדין נטל ידוע שנתכוין להשביח שכן המנהג:

50 כוליה מחד גיסא. מקלקל הוא את האילן שמגלהו כולו מצד אחד וההוא ודאי אינו מכוין להשביח האילן: